"האומץ להיות בלתי מושלם!" פרופ' ר. דרייקורס

June 11, 2015

 

 

 השאיפה למושלמות ופרפקציוניזם הוא נושא הקשור בתרבותנו.

 כדאי ביותר שנשנה את דפוסי החשיבה מעין אלו ונהיה יותר עצמינו.

רוב האנשים רוצים להיות "תמיד" צודקים, ודעים, מושלמים, פרפקציוניסטים.

 זה קשה ביותר ואף מזיק, כוון שזה לרצות להיות קרוב לאידיאל של אלוהים.

הרדיפה אחרי צדק ואי צדק,

 ואחרי סטנדרטים גבוהים "מאוד" כדי להבחין בין נכון ולא נכון - זו יומרנות והתנשאות הנועדים .להכתיבו לאחרים לנהוג על פי דעתינו

 

נכון ולא נכון זו קביעה של שיפוט על ערכים, ומאחר ואין שיפוט אבסולוטי 

מוחלט, קשה להגדיר את הערכים , ובכל זאת יש אנשים רבים אשר מחפשים את השלמות מתוך הרגל

ומסורת.

 אנחנו לא מודעים לכך שאין אמת אחת מוחלטת בחברה דמוקרטית. מוחלטות אפשרית רק בחברה  

אוטוקרטית-סמכותית, כאשר השליט מחליט עבור הפרט מה טוב ומה לא טוב עבורו.

כאשר אנו מאבדים את הסדר הסמכותי, אנו מאבדים את הסמכותיות המוחלטת. הפילוסופים טוענים,

בשהאמת היא רק בערך, ואת האמיתי אי אפשר לראות ורק מתוך הלא נכון יכולים אנו לראות מה נכון יש אנשים המנסים להיות טובים יותר ולא על ידי תרומה לאחרים, אלא מתוך דחף עצמי להעלות את ערך העצמם.

 יש שתי דרכים של תנועת האדם וההתייחסות שלו לעצמו במדע החברתי: 

1. במישור המאונך – הכיוון כלפי מעלה, אלא אנשים הרוצים להיות רק למעלה, יותר טובים.

2. במישור המאוזן- הכיוון הוא אופקי. הם נעים לקראת אנשים אחרים.

למעשה, שיפור בתרומת האדם ניתן להשיג בכל דרך. בשני המישורים ישנם אנשים שעושים טוב מפני שהם נהנים לעשות טוב, וישנם הרוצים להוכיח כמה הם טובים מתוך עליונות.

כל ההתקדמות אנושית תלויה בשני המישורים הללו, ובכל זאת, יש הבדל בסיסי בצורה בה הדברים  

מושגים: במישור המאונך – אדם מתקדם כלפי מעלה, מגדיל את הידע שלו, מגביר את הסטטוס שלו,

את כבודו ואת יוקרתו, אבל, יחד עם זאת תנועתו לא תמיד כלפי מעלה. לעיתים התנועה צונחת למטה,

היא עולה ויורדת כמו מטוטלת, כשהוא מצליח הוא למעלה, וכשהוא שוגה הוא מוצא את עצמו למטה.

אנשים אלה אינם בטוחים בעצמם וביכולותיהם , הם פוחדים מהנפילה וחייהם מלאים חרדה, מתח ורגשות אשם.

התנועה במישור המאוזן שונה בתכלית. ההתקדמות והכיוון במישור זה אינה לגובה, אלא קדימה. אדם  

הבוחר בתנועה זו אינו חושש משגיאות או מאי הצלחה, הן המאפשרות לו בדיקה ושיפור. המוטיבציה

שלו היא לחפש ענין ואפילו להיות משולהב, הוא מעונין לתפקד באופן תורם ומועיל, ולאו דווקא כדי

להשיג סטטוס ויוקרה. במישור זה יש רצון לתרום לסביבה אליה שייך האדם, ולא כדי להעלות את ערך

עצמו בעיני עצמו.

ישנם אנשים שהם טובים בעיני אחרים, אך לא מספיק טובים בעיני עצמם- הם יבחרו את התנועה  

במישור המאונך. לאנשים אלה יש בעיה עם ההכרה בעשיית שגיאות. שגיאה עבורם גובלת בפחד. הפחד לשגות הינו ביטוי של סגנון חיים תחרותי ביותר. לעשות שגיאה זה מסוכן לא בגלל העונש (כפי 

שהיה בחברה האוטוקרטית). זה מסוכן כי יש בכך ירידה בסטטוס, הודאה באשמה, כלומר: "אם אני

עושה שגיאה ואתה מגלה, אני כבר לא טוב יותר, אתה טוב ממניו".

בעידן הנוכחי טושטשו סימני העליונות המוחלטת. החברה הדמוקרטית שואפת לשוויון בערך בני  

האדם ללא הבדלי מין, גזע, ומעמד כלכלי ולכן מצא לו האדם שטח בו הוא יכול לחוש עליונות מוחלטת

 הצורך להיות תמיד צודק :"אני יודע יותר ולכן אני צודק יותר".

המרוץ תחרותי מתמיד. המטרה: להשיג עליונות מורלית – מוסרית – אינטלקטואלית . לעשות שגיאה  

 זה מסוכן עד כדי יציאה מן המרוץ. הנפילה היא מלמעלה למטה.

כך גם ביחסי אנוש, כיום בקהילה האנושית, כמו במשפחות, כאשר במשפחה מסתכלים המבוגרים על

הילדים מלמעלה למטה, ומנסים בצורה נואשת להוכיח שהם תמיד צודקים, יגדלו ילדים אשר יאמרו :

"אתם חושבים שאתם צודקים, אבל אני אראה לכם שיש לי כוח לעשות מה שאני רוצה"

לאנשים אלה תהיה תחושה של תבוסה. ומה שיוותר להם הוא ניסיון חוזר ונשנה להוכיח שהצדק איתם.

העיסוק בפחד מכישלון מוביל למימושו. החרדה מפני עשיית שגיאות היא בעיקרה מייאשת.

כנגד עידוד מוביל לביטחון עצמי, הכרת היכולת, אומץ לב ואופטימיות.

אדם אופטימי יראה בכישלון מעבדה להפקת לקחים.

יש מכניזם פסיכולוגי אחר שבגללו העיסוק בשגיאות כה מסוכן. אנחנו יודעים שכל אדם נע בהתאם 

לציפיות שלו עצמו. כאשר אדם מצפה להתנהג בצורה מסוימת – יש להניח שיתנהג בהתאם לציפיותיו.

העיסוק בפחד מוביל למימושו.

,המשגה או המכשול מזמן לך בעיה, אך אם אינך חושש, תהיה מוכן לגייס את הכוחות הפנימיים שלך  

את האומץ והאופטימיות הטמונים בך . התוצאה תהא למידה על היכולות שלך ואפשרות אין סופית

לשיפור וצמיחה.

רוב האנשים מרגישים אשמה כאשר הם שוגים. הם מרגישים שירדו בדרגה והם עומדים לאבד את  

ערך העצמי שלהם ואת האמונה בכוחם. לכן הנזק האמתי הוא לא בשגיאה עצמה, אלא ברגשות האשם

המתלווים אליה.

מהן התוצאות בחינוך ובחיים שלנו? החינוך כיום מרוכז סביב השגיאות שהאדם עושה. אילו יכולת לבודד

את הפעילויות השונות של המורה בכיתה, היית מתפלא כמה רבות הפעולות העוסקות בטיפול

בשגיאותיהם של התלמידים. רוב המבחנים של התלמידים אינו מותנה בתשובותיהם הנכונות והמובנות,

אלא בשגיאותיהם. כלומר, השגיאות קובעות את הערך, ובכך אנו מוסיפים לייאוש של הילדים שאינם

"סובלים" מעודף עידוד.

גם בבית אנו מצביעים על מעשיהם הלא טובים של הילדים, או על מה הם עלולים לעשות לא טוב או  

לא נכון, ובכך אנו מקפחים אצלם את האפשרות להתנסות בכוח של עצמם. אנו מציינים בפניהם את

החוסר היכולת והמגבלות שלהם, ומאידך, דוחפים אותם הלאה ודורשים מהם מעבר ליכולתם  ציפיות גבוהות.

אם אנחנו רוצים להגביר בילדים את האמונה בעצמם ובכוחם – עלינו למעט בערך שגיאותיהם ולהדגיש

בפניהם את הטוב והחיובי, את הצד החזק שבהם. אנו דוחפים את ילדנו כלפי ציפיותינו הגבוהות. ילדים חריגים וילדים עבריינים הופכים כאלה מתוך "כוונות טובות" של הוריהם: "אתה יכול להיות טוב

יותר..", ילד כזה מתוך ייאוש ייפנה למטרות שליליות בחייו וכל זה רק כדי להשיג תחושה של "חשיבות

"גבורה" . הפחד שלנו מפניהם נותן להם את הכוח להרגיש חשובים, מנצחים.

נוער "עבריין" מונע ע"י אמביציות גבוהות עקב התנסות בחוויות מייאשות ונדחף ע"י האידיאל להיות 

חשוב ולהצליח. אלא שהוא לא מצא דרך חיובית לממש את ציפיותיו ולכן הוא עושה זאת בדרכים שליליות.

אנחנו מושפעים מדי משגיאות, ביקורתיים לגבי עצמנו, ולפיכך ביקורתיים כלפי סביבתנו. אדם שאינו  

שלם עם שגיאותיו יהיה מוכרח להוכיח שהאחר גרוע ממנו. עלינו ללמוד לעשות שלום עם עצמנו וכך

נוכל לחיות בשלום עם זולתנו.

אחר מה אנו רודפים? אנו אך ורק כגרגר החול בחופי החיים. מול כוחו של  

הטבע אנו קטנים וזעירים. אולם אל לנו לשכוח שאנו חלק מכול מה שסביבנו ולכן הטבע מצוי גם

בתוכנו.

לכן, שלמות אינו צורך בשום אופן, שלמות היא בלתי אפשרית, קשה מאוד לתפקד כאשר יש צורך  

תמידי להיות תמיד צודקים ולא שוגים.

כדי להיות תמיד צודקים אנו מקריבים סובלנות, אדיבות ושיתוף פעולה ולמעשה אנו מקריבים משימות  

חיים חיוניות. בעזרת האומץ להיות בלתי מושלם יכול אדם לעבוד ולפעול כהלכה. לשגות והשגיאות לא

יביאו לרפיון הרוח. כל זה אפשרי רק אם נחדל להיות חרדים על יוקרתנו, ואז נפרד מהצורך להרגיש או

לחוש אשמה. האומץ הוא התגלמותו של הביטחון העצמי ונובע מהאמונה ביכולותינו. האומץ נשען על

תחושה של חוזק בתוך החברה – החיים – היקום. הוא ניגודו של הפחד, הוא מאפשר לנו שיפוט נכון

והודות לו אנו יכולים להפיק את מלוא התועלת מחוזקנו הגופני, מכוחנו האינטלקטואלי, מהווייתנו

הרגשית ומדמיוננו היוצר.

האומץ להיות בלתי מושלם הוא המניע אותנו לחיות בשלום עם עצמנו ועם זולתינו! 

 

 

 

 

 

Please reload

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now